פיצ

באמצע כיתה ט', התבקשתי לבחור מגמות לתיכון. תמיד היה לי ברור שכאשר תינתן לי ההזדמנות לבחור מה ללמוד, אני אבחר אך ורק מקצועות שיעניינו אותי. הריי עד השלב הזה אפילו לא שאלו את דעתי ואת עמדתי על המקצועות שאני לומדת, והייתי חייבת לקבל את המצב. ידעתי שאני אבחר צילום וסטילס, אני תמיד אהבתי לצלם ורק חיכיתי להזדמנות לחקור את כל העולם הזה. עכשיו עמדה בפני התלבטות, מה יהיה המקצוע השני שאבחר. אני זוכרת שבשאלון מגמות היה מלל בכיתוב בולט שאומר: "אין לבחר תקשורת עם תיאטרון". כשראיתי את זה הרגשתי שקופה. הרגשתי שבית הספר שלי אומר לי תהיה יצירתית, אבל במינון שלנו. גם במחזור שלי מגמת אומנות נסגרה ובאמת שלא היו לי עוד אופציות. אז הלכתי בדרך הקלה, ובחרתי במגמת ביולוגיה. כיתה י' התחילה, כמובן שבצל הקורונה, אז תלוי איך מגדירים "התחילה". אבל אני רק זוכרת את הצביטה בלב כל פעם שהייתי רואה במערכת את המקצוע הזה. היה בתוכי ניגודיות מסויימת, מצד אחד אני בחרתי ללמוד את המקצוע הזה, ומנגד אני מוצאת את עצמי מבואסת ומשועממת כל שיעור מחדש. בתחילת דצמבר הגעתי לתובנה, אני לא יכולה להשאר במגמה הזאת. זה לא עשה לי טוב ואמרתי לעצמי שזה ביידים שלי, זה אני בחרתי ואני גם יכולה לשנות. ויותר מזה, החלטתי שכנגד המלצת הבית ספר והמורים, ללכת לתיאטרון. הרגשתי שהגעתי למקום שהייתי צריכה להיות בו מלכתחילה. יש משהו כל כך מאוזן בלהיות בצילום ובתיאטרון. הצילום- נותן לי פרספקטיבה, איך זה נראה מבחוץ. זה מלמד המון להיות מאחורי המצלמה וגם לפניה. התיאטרון פתח לי עולמות חדשים של אומנות. אותה אומנות מתכתבת בשפה הצילומית שלי ובמסר אותו אני מנסה להעביר. 

אני בחרתי לצלם ילדים במגמת תיאטרון- בתוך הדמות שלהם. כל אחת מהתמונות הולכת לייצג את הדמות ולגרום לצופה לתהות מה הסיפור שלה. בנוסף אשלב תמונות שחלקן פורטרט עצמי, המביעות את הקונפליקטים העצמיים שחוויתי במהלך הפקת הצגת יב. את האכזבות ואת תחושת ההחמצה שמרגישים כשמשהו לא יוצא בדיוק כמו שתכננו. ההתמודדות עם ביקורת, ובעיקרון לעלות על הבמה כי יש לך משהו להגיד לעולם. התקופה בה אני אצלם את הפרויקט תהיה בעיצומה של ההפקות שלנו בתיאטרון. מבחינתי היא התקופה הכי מאתגרת בשנה, אם לא בכל שנותי בתיכון. ואני מאוד שמחה שיהיה לי את המצלמה לצידי לאורך הדרך, ודרך הצילום אצליח לבטא את מה שאני וחברי עוברים עד לתוצר הסופי שנקרא הצגה.