סיכום ורפלקציה

כעת אני רוצה להתעסק בסדרה שלי. אני מרגישה שהסדרה שלי היא מאוד "שלי", אני גאה במה שיצא לי. אני מאוד שמחה שנפלה בחלקי האפשרות לשלב בין המקצעות האהובים עלי בבית הספר, וליצור משהו שמסמל עבורי את השנה שעברתי. הסדרה הזאת לא באה בקלות, ולמדתי המון על חשיבות של אירגון וסדר. עבודה בסטודיו דורשת תכנון מראש ודיוק ברמה הטכנית. בימוי מצולמים זה משהו שנגעתי בו גם בפרויקט שלי בשנה שעברה, אבל בפריוקט הזה- באמת היתה לי יד חופשית. היה ביני לבין המצולמים שלי חיבור, כי אנחנו מכירים, הם איתי במגמת תיאטרון, וזה מאוד עזר להם להתשחרר ולהרגיש בנוח. תחושת הנוחות הזאת הובילה לתוצרים שהם משדרים אוטנטיות. בנוסף התנסתי בצילום פרוטרט עצמי. זה תהליך לא פשוט גם מבחינה טכנית אך גם מבחינה מנטלית. לכולנו יש את החוסר ביטחון שלנו, ולעשות את הבחירה לעמוד ממול העדשה ולא מאחוריה, היתה מאוד אמיצה מבחינתי. זאת היתה חוויה טיפולית, כי הרי לא הצטלמתי כמו לתמונות אינסטגרם, אלא לשם הפרויקט. בעקבות כך מצאתי את החן שבי ואני מאוד גאה בדרך בה עברתי. העבודה על הסדרה העשירה את הידע שלי מאוד. אנני ליבוביץ' והצלמת השראה שלי סינדי שרמן, בהחלט היוו השפעה על השפה הצילומית שלי. אם היתה לי הזדמנות להמשיך את הסדרה הייתי מצלת את כל הדמויות שהיו בשלושת ההצגות השנה. הייתי עושה תערוכה גדולה של פרוטרטים. לדעתי יש משהו בצילום דמויות תיאטרון שהוא מסקרן ומעורר מחשבה. בנוסף הרגשתי שמבחינת הדינמיקה, האנשים אותם צילמתי הרגישו הרבה יותר בנוח לתת את כל כולם, כי הם היו בדמות שלהם. הם לא פחדו משיפוטיות או מבוכה, הריי זה תיאטרון וזה כל היופי והגדולה שבדבר. נתקלתי בקשיים טכניים כאשר צילמתי באולם התיאטרון. התיאטרון הוא מאוד חשוך וקירותיו שחורים, אין כמעט חלונות- אז אין אור טבעי, והתאורת במה היא חזקה, חדה ונקודתית. בכל התמונות שצילמתי בתיאטרון היה מחסור באור, וזה פגם באיכות התמונה. אך בסופו של דבר אני שמחה שהצלחתי ללכוד את אותם רגעי סצנות בסביבה הטבעית שלהם- על הבמה.